"ואני נדרתי נדר להיות להם לקול"

קטע מיומן המסע לפולין

.אני, אמרי אלקובי, תלמידת יב/3, דור שלישי לשואה ולגבורה

.סבי הוא אחד מניצולי שינדלר וסבתי ניצולת אושוויץ

בתחילת שנת הלימודים השתתפתי במשלחת בית הספר לפולין יחד עם חבריי לשכבה. מסע שהיה מיוחד, מטלטל ומרגש. במהלך המסע ביקרנו בהמון אתרי הנצחה, שמענו סיפורים ועדויות, אבל מקום אחד מבין כולם היה עבורי קצת יותר מרגש ומיוחד–אושוויץ

:קטע מיומן המסע שכתבתי לאחר הביקור באושוויץ

.תמיד מדברים איתנו על מספרים ומקומות וברוב הפעמים קשה לדמיין את גודל העניין, עד שמגיעים לאושוויץ

.שם כבר אין צורך לדמיין וזה מכה כמו פטיש, הכל פתאום מרגיש כל כך אמיתי

!?הסתובבתי שם בדממה כי לא הצלחתי לדבר ובכל צעד שלי שאלתי את עצמי: אולי סבתא שלי דרכה פה? ממש במקום הזה

?עברנו מביתן לביתן בעצב, כעס וחוסר הבנה של איך הדבר הזה קרה והעולם שתק

.הגענו לביתן 10- ביתן המוות של ד"ר מנגלה. נעמדתי מולו והתחלתי לבכות, הדמעות חנקו אותי

?איך זה הגיוני שהבן אדם הזה, אם בכלל אפשר לקרוא לו בן אדם, היה מסוגל להתעלל בנשים, בילדים, באימהות, בסבתא שלי

.עמדתי שם וסיפרתי את הסיפור הכואב שלה, כאילו הוא קרה אתמול, הרגשתי חייבת למקום הזה

!אני ההוכחה שהוא לא הצליח, שהם לא הצליחו, כי אני עומדת שם בגאווה ובראש מורם בידיעה שניצחנו. עם ישראל חי

מאת: אמרי אלקובי, י"ב/3